Peah
Daf 6a
משנה: נוֹתְנִין פֵּיאָה מִתְּחִילַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רִבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כְּשֵׁיעוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם שִׁייֵר קֶלַח אֶחָד סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּיאָה 6a וְאִם לָאו אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶבְקֵר.
Traduction
On peut prélever cette part (92)Voir Torath Cohanim, sur la section Kedoschim., même au commencement du champ et au milieu (et non pas seulement à l’angle). Selon R. Simon, cela suffit, pourvu qu’à la fin on complète la part réglementaire (le 60ème). Selon R. Juda, il importe de laisser (à la fin) au moins un épi (en y ajoutant, pour la quantité légale, ce qu’on aurait laissé au commencement ou au milieu); si l’on n’a pas fait cela, les parts antérieures sont pour ainsi dire nulles et abandonnées à tout venant (93)Voir plus loin, (6, 1) (aux riches et aux pauvres, et le devoir de la pea ne se trouverait pas rempli).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. דלא תימא תיבת פאה משמעותה סוף השדה דוקא להכי איצטרי' לאשמעינן דבתחלה ובאמצעה נמי קדשה משום פאה. ופטורה מן המעשר:
ר''ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. מסיק בגמרא דכשיעור המשתייר קאמר ולא דצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה אלא על הקמה הנשארת אחר שנתן בתחלה ובאמצע הקציר צריך הוא ליתן בסוף כשיעור על מה שנשתייר וקמ''ל דאע''פ שנתן בתחלה ובאמצע שיעור פאה על כל השדה אין הפאה פוטרת אלא על מה שקצר אבל לא מה שעתיד לקציר:
אם שייר קלח א'. ר''י פליג את''ק ור''ש דלדבריהם לעולם תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע ועלה קאמר ר''י דאם שייר אפי' קלח א' בסוף שדהו שיהא זה לפאה סומך עליו גם על מה שנתן בתחלה ובאמצע משום פאה ודין פאה על הכל מה שנתן ואם לאו שלא שייר אפי' קלח א' בסוף השדה לפאה אין תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע לענין שיהא דוקא לעניים ולא לעשירים אלא אינו נותן אלא משום הפקר ואף לעשירים שיכולין לזכות בה כדין הפקר והלכה כר''ש:
הלכה: נוֹתְנִין פֵּיאָה מִתְּחִילַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רִבִי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ כַמָּה לִקְצוֹר. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אַחַת בַּתְּחִילָּה וְאַחַת בַּסּוֹף. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אַחַת לַגְּבוֹהַּ וְאַחַת לְהִדְיוֹט. רִבִּי יוּדַן בְּעִי כְּלוּם מָעוֹת הֶקְדֵּשׁ מִתְחַלְלִין לֹא בְּתָלוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְחוּבָּר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא שֶׁלֹּא תֹאמַר יֵעָשֶׂה קְצִיר הֶקְדֵּשׁ כִּקְצִיר הִדְיוֹט.
Traduction
R. Yossé en explique la raison au nom de R. Simon ben Lakish: c’est qu’il est dit (Lv 19, 9): lorsque vous moissonnerez, etc. (vous laisserez la part du pauvre); et, comme après cette expression, on emploie encore le terme de moisson, cela sert à indiquer que y eut-il encore au champ des épis à moissonner, on laisse la part du pauvre (donc, au commencement et au milieu). R. Yona au nom de R. Simon ben Lakish déduit une autre conséquence de la répétition des termes moisson: il est bon, selon lui, de laisser la pea en deux parts, l’une au commencement et l’autre à la fin. Enfin, R. Yossé au nom de R. Josué ben Levi déduit une 3ème conséquence de ces deux termes: c’est que, dit-il, il faut prélever cette part aussi bien sur le champ consacré à Dieu que sur celui des hommes. -Mais, lui objecta R. Judan, s’il s’agit d’un champ sacré (non passible de la pea), on ne peut racheter cette valeur sacrée que contre des objets coupés; et comment admettre qu’il s’agisse, pour l’obligation de la pea, de produits sacrés à racheter lorsqu’ils sont encore rattachés à la terre? Aussi, R. Hanina conclut-il (de la répétition desdites expressions) qu’il ne faut pas confondre la moisson sacrée avec la profane (94)''Il peut arriver que le champ sacré est soumis à la péa lorsque le profane ne l'est plus, par ex. en cas d'achat du trésor sacré; en ce cas, l'acquéreur la doit, non le vendeur, selon la règle énoncée, 3, 16)''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוסי בשם ר''ש ב''ל ובקצרכם וכו'. טעמא דמתני' מפרש דדרש מיתורא דלקצור דאפי' יש לו עדיין כמה לקצור נותן בתחלת הקציר או באמצע משום פאה:
ר' יונה בשם ר''ל וכו' אלא אחת בתחלה ואחת בסוף. כלומר דר' יונה פליג אדר' יוסי דלא ארשב''ל אלא כך אחת בתחלה ואחת בסוף ואיכא בינייהו לדינא אליבא דר''ל דאלו ר' יוסי דקאמר דדריש מלקצור אפי' יש לו כמה לקצור איכא למימר דר''ל כת''ק דמתני' ס''ל דנותן הוא פאה בתחלה או באמצע ובזה יוצא י''ח וא''צ עוד ליתן בסוף שדהו ור' יונה קאמר דכך אמר ר''ל דמדכתיב ובקצרכם וכתיב לקצור יתירה דרשינן אחת בתחלה ואחת בסוף כלומר אם נתן בתחלה צריך שיתן גם בסוף וזהו כר''ש דקסבר ובלבד שיתן בסוף כשיעור וקרא קמ''ל דלשתיהן תורת פאה עליהן:
אחת לגבוה ואחת להדיוט. וקס''ד דלאו בשדה הקדש קאמר דהקדש ודאי פטור מפאה כדתנן בפ''ד הקדיש קמה ופדה עומרין פטור ובהדיא דריש ליה בספרי פ' כי תצא קצירך פרט לשל הקדש אלא דה''ק אם לקח ממעות הקדש קמת שדה שהיא ראויה לקצור חייבת בפאה הואיל וגידולה ביד הדיוט היתה לאו שדה הקדש מיקריא ורבייה קרא דלקצור לחיובא דפאה והיינו דבעי עלה ר' יודן:
כלום מעות הקדש מתחללין לא בתלוש שמא במחובר. בתמיה כלומר הא לא משכחת לה האי גוונא כלל דאם לקח ממעות הקדש קמה במחובר לא חלל כלום דהא קיי''ל דאין הקדש מתחלל ע''ג קרקע כדאמרי' ר''פ ג' שאכלו ודריש ליה מקראי וא''כ אין תורת הקדש על קמה זו ואי דלקח ממעות הקדש לאחר שקצר זה שדהו א''כ כבר נתחייב זה בשעת הקציר דשל הדיוט הויא ולא שייך כאן לרבות את של הקדש:
א''ר חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר לא כדקס''ד אלא אדין דהמקדיש קמה קאמר דקי''ל דחייבת בפאה והיינו אם פדאה כשהיא קמה דאם קצרה הגזבר ואח''כ פדאה פטורה כדתנן בפ''ד ושלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר דהוה אמינא דנילף פטורא דהקדש מחיובא דהדיוט דהא בהדיוט קיי''ל דחיובא אדלוקח הויא ואפי' אם המוכר קצר חציה ואחר כך מכר חציה הלוקח הוא שנותן פאה לכל השדה ואפי' על מה שקצר המוכר כדתנן בספ''ב ותנן נמי התם בהקדש כה''ג מכר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל וטעמא משום דעל מי שהוא ברשותו עכשיו חלה עליו חיוב הפאה ואי לאו קרא דלקצור הו''א דגבי הקדש לעולם פטור הוא אפי' פדאה בשעת שהיא קמה דהא כמו דאם מכר השדה החיוב על הלוקח הוא ה''נ נימא בהקדש דאיפכא הוא דהקדש כלוקח הויא וכשבאת ליד הקדש כבר נפטרה מן הפאה דאין פאה להקדש וסד''א דאפי' הפודה אח''כ מיד הגזבר פטור הוא מן הפאה הלכך איצטריך קרא דלקצור לרבות להקדש בכה''ג שאם פדאה בעודה קמה חייבת בפאה דלקצור כתיב ובשעת הקציר לאו דהקדש הויא:
Peah
Daf 6b
6b רִאשׁוֹנָה מַהוּ. מִן מַה דְּתַנִּי הֲרֵי זוּ פֵּיאָה וְצָרִיךְ לִיתֵּן בְּסוֹף כְּשֵׁיעוּר הָדָא אָֽמְרָה
Traduction
Comment est considérée la première pea (donnée d’avance, ou au milieu, et non à la fin)? (Selon R. Simon est-elle valable ou non?) Comme il est dit, dans la Tossefta, que cette part primitive a la valeur de la pea, pourvu qu’à la fin du champ on complète la part réglementaire (le 60ème), cela prouve qu’elle est consacrée dès le commencement. Faut-il donner (à la fin) d’après l’étendue du champ entier (sans compter ce qui est déjà donné), ou d’après ce qui restait à moissonner (après la première part de pea)? – Se peut-il (répliqua-t-on) que l’on fasse une telle question? Si la première part est déclarée sacrée et valable comme pea, on ne saurait être tenu (à la fin) de donner encore pour tout le champ. On en conclut donc qu’il s’agit seulement de la partie du champ où il restait des épis à moissonner.
Pnei Moshe non traduit
ראשונה מהו. לר''ש קבעי הפאה הראשונה שנתן בתחלה ובאמצע אם תורת פאה עלי' לדידי' או לא ופשיט ליה מן מה דתני בתוספתא פ''ק רש''א אם נתן בין בתחלה בין באמצע הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור הדא אמרה דלר''ש נמי קדשה הראשונה משום פאה אלא דס''ל דצריך נמי ליתן בסוף כשיעור:
מהו כשיעור. דקאמר ר''ש דצריך שיתן בסוף אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר אחר קצירה שקצר בתחלה והפריש את הראשונה:
אפשר לומר. כלומר מאי תבעי לך וכי אפשר לומר דהראשונה תורת פאה עליה ותימר דצריך שיתן בסוף כשיעור כל שדהו בתמיה ולענין מאי תורת פאה עליה אלא ודאי דהראשונה פוטרת על מה שקצר בתחלה והשתא אינו נותן לבסוף אלא כשיעור המשתייר בלבד.
קִדְּשָׁא מִשּׁוּם פֵּיאָה. מַהוּ כְּשֵׁיעוּר כָּל שָׂדֵהוּ אוֹ כְשֵׁיעוּר הַמִּשְׁתַּייֵר. אֵיפְשַׁר לוֹמַר קִדְּשָׁא מִשּׁוּם פֵּיאָה וְתֵימַר כְּשֵׁיעוּר כָּל שָׂדֵהוּ אֶלָּא כְשֵׁיעוּר הַמִּשְׁתַּייֵר.
Traduction
R. Hiya dit au nom de R. Yohanan qu’on peut ajouter une part au 60ème (avec dispense de dîme) pour les épis encore attachés à la terre; selon R. Yassa, cela se peut aussi pour les épis coupés. Ce dernier avis (exprimé par R. Yassa), que l’on peut ajouter à la pea sur ce qui est coupé, s’applique-t-il à celui qui a eu l’intention de libérer son champ de ce devoir (au cas où la part prise sur les blés debout était insuffisante) ou non? (Est-ce lorsque la part prise sur le blé debout suffisait?) On peut résoudre cette question d’après ce qui suit: ce même R. Yassa dit au nom de R. Yohanan que l’on peut toujours ajouter à la pea (même si elle a été coupée); or, là, il ne saurait être question du cas de remise incomplète de la pea, puisqu’alors, si le champ n’est pas libéré, ce n’est qu’un complément (non une addition); il faut donc admettre que le champ est tout-à-fait libéré, pour que l’addition soit réelle (c’est de ce cas que parle R. Yossé).
Pnei Moshe non traduit
ר' חייא בשם ר' יוחנן במחובר. אדברי ר' יהודה דמתני' קאי דקאמר אם שייר קלח א' סומך עליו משום פאה ופליגי ר' חייא ור' ייסא אליבא דר' יוחנן בפירושא דמילתיה דר' יהודה דר' חייא קאמר הכי מפרש ר' יוחנן אם שייר במחובר קלח אחד אז סומך עליו את הכל מה שנתן בתחלה משום פאה ור' ייסא קאמר דהכי הוה אמר ר''י דאפי' בתלוש שכבר קצרו להקלח אלא דשיירו מבין שארי הקלחים וכדמסיק ליה למילתיה דר' ייסא:
מה. ושואל הש''ס מאי האי דקאמר ר' ייסא אפי' שייר בתלוש:
אם בשמתכוין לפטור שדהו. כלומר שהוא מתכוין שיהא הקלח הזה ג''כ בחשבון פאה לפטור שדהו או לא:
ופשיט לה נשמעינה מן הדא דקאמר בהדיא ר' ייסא בשם ר' יוחנן דלעולם הוא מוסיף והולך על הקלח ששייר ונותן משום פאה והשתא מה אנן קיימין אם כששייר היה מתכוין לפטור את שדהו גם בקלח הזה משום פאה א''כ כבר נפטרה שדהו דהא אמרינן לר' יהודה דאם שייר קלח א' סומך את כל מה שנתן בתחלה לקלח הזה ופוטר את שדהו ומאי מוסיף והולך דקאמר אלא ודאי כי אנן קיימין הא דר' יוחנן אליבא דר' יהודה בשאינו מתכוין לפטור את שדהו בקלח הזה ולצרף אל אשר נתן בתחלה והיינו דקאמר לעולם הוא מוסיף והולך עליו משאר קלחים שקצר ונותן משום פאה.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source